״סמיכות דעת״- בירור לקסיקאלי
"באשורית – כללית, הוראת הפועל 'סמ"ך'
באשורית היא קירוב ועירוב (מילון אשורי, עמ' 109: 'קשה להצביע על הבדל ברור בין הוראת 'summuhu' לבין הוראת 'bullulu' [בל"ל] או בין הוראת ['summuhu'] 'samahu' לבין הוראת 'qerebu'
[קר"ב]').
ההוראות המיוחדות הקרובות לעניננו, הן: 3. summuhu = להתאחד בברית... 5. להגיע להסכם.
ראה: The Assyrian Dictionary, 'samahu' ,
Chicago-Gluckstadt,1984, p. 107-109
באכדית הוראת הפועל 'סמ"ך'
היא התקשרות עם אחר – ראהB. Meisner and W. Von
Soden, Akkadisches Handworterbuch, 'samhu', Weisbaden 1972, p. 1018: mitein – ander verbunden''.
במנדעית - אמון, בטחון. ראה: E.S. Drower; R. Macuch, A Mandaic Dictionary,
'Samka', .Oxford 1963, p. 313
וכך גם בארמית בבלית M. Sokoloff, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic of the Talmudic
and Geonic Periods, Ramat -Gan 2002, p. 820
('to be assured or sure of')"
הסברים:
•
סמוך= קרוב, כשאני סומך את דעתי לדעתו של מישהו, דעתנו הן דעות קרובות, קודם היו בינינו ויכוחים וכעת הסכמנו.
•
קרבת
דת= הסכמה, הפירוש של ״סמיכות דעת״
הוא פירוש של הסכם.
•
באשורית אחת
ההוראות- להתאחד בברית או להגיע
להסכם.
• סמיכות דעת במשפט התלמודי, מצב מנטלי של לבטוח במישהו, התוצאה
היא שזה יוצר הסכם/ קרבת דעות בין הצדדים, תוצאת
ההסתמכות היא הסכמה.
הרמב״ם-
ס.מ.כ במובן של לסמוך/ לבטוח. סמיכות דעת לפי
הפירוש הזה סובבת סביב אמון, זהו מצב מנטלי שונה, לא
של הסכמה, אלא של ביטחון במישהו או נתינת אמון בו, קרוב לאינטרס ההסתמכות של מתן האמון באחר.
חזון איש-
אחד
מחשובי הפוסקים במאה ה-20 עמד על דברים אלו:
חזון איש, חושן משפט, סימן כב, בני ברק תשנ"א, דף נא, 1
"כלל גדול יהיה לך בקניינים, דעיקר הקנין הוא שיגמור בליבו להקנות הדבר לחבירו, וחבירו יסמוך דעתו עליו"
חזון
איש מבחין בין:
• ״יגמור בליבו״ (מצדו של המוכר/ המתחייב) ו״גמירת
הדעת״ המציגה מצב מנטלי של החלטה, לבין>
•
״סמיכת
הדעת״- מצב מנטלי שמתאר התייחסות לגמירות
הדעת מצדו של
הקונה/ המובטח אשר סומך דעתו על
התחייבותו של המוכר, המתחייב.
מדובר בשתי תופעות מנטליות משני הצדדים.
הריטב״א-
# משקיע נתן ליזם סכום כסף ע״מ שיקנה לו יין
במחיר טוב, אך
היזם התרשל ולא קנה את היין, עליו לפצותו ע״פ הרווח הנמדד בשוק היין בבבל. המטרה-
•
המשקיע ירוויח גם כאשר לא קיבל את
התמורה עליה הסתמך.
•
מניעת ניצול הכסף לרעה ע״י היזם, ולא ביעודו הנתבקש.
בבא מציעא עג, ב
"אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט.
ריטב"א שם, ד"ה האי מאן ולכולהו פירושי קשה לי: למה חייב לשלם לו כלום, ומאי שנא ממבטל כיסו של חברו שהוא פטור, מפני שאין היזקו אלא גרמא!
...ומורי הרב תירץ, דהכא אע"פ שלא קבל עליו תשלומין כלל, כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו, ואלמלא הוא, היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים, אלא שזה הבטיחו שיקח לו, וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן, הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב.
וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן, שחייבין לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו על פיו, וזה דין גדול."
הריטב״א
מנסה להבין את ההלכה ומתקשה להבין מדוע היזם צריך
לשלם למשקיע? הריטב״א
מגיע לפיתרון בעזרת המושג מדיני הנזיקין ״גרמא בנזיקין״ המבוסס
על תפיסה ישנה הרואה כי דין זה קרוב לענף המשפטי דיני העונשין, כך ש״מזיק״ נחשב לאדם שעבר ״עבירה״. על כן יש חשיבות גדולה
לסיבתיות כמו בדיני
העונשין:
• כאשר הנזקים נגרמו בעקיפין> המזיק פטור, המבטל
כיסו של חברו או מונע ממנו רווחים.
•
כאשר הנזקים נגרמו במישרין> המזיק חייב.
הריטב״א ״מתרץ״ את תשובתו בשמו של גדול הרבנים הרב תירץ, לפיו בהסכם שבין המשקיע ליזם, היזם לא התחייב לשלם לקונה במידה ולא ירכוש
עבורו את היין, אך במקרה דנן היזם הבטיח למשקיע שיקנה לו יין
והמשקיע הסתמך עליו, על כן היזם חייב
לשלם למשקיע את הסכום שהפסיד בהבטחתו.
כתוצאה מההבטחה, המשקיע סמך על היזם ועל כן
ישנה הסתמכות שבגינה נגרמו נזקים, יש הפסדים ועל יזם מחוייב
לשלם למשקיע פיצויי הסתמכות ״מעין נזיקיים״, שכן אם היה המשקיע יודע כי
כך יהיה, היה נותן ליזם אחר להשקיע עבורו ולרכוש את היין.
•
פיצויי
ההסתמכות בדיני עבודה בגין הפרה של הסכם העבודה- המשנה והתלמוד טענו-
-
כאשר העובד מפסיק את העבודה באמצע תקופת ההסכם ובכך מפר את הסכם העבודה> עליו לשלם למעסיק פיצויי הסתמכות.
-
כאשר
המעביד פיטר את
העובד באמצע תקופת הסכם העבודה> עליו לשלם פיצויי
הסתמכות.
• הריטב”א- כל צד הסתמך על השני ולכן
יש כאן עיקרון משפטי כללי.
# בהסכם מכר שולמה מקדמה, אותה רשאי הקונה לדרוש או
לדרוש קרקע כנגד הכסף, תלוי מה משתלם לו יותר. נאמר בהמשך כי על הקרקע להיות הטובה ביותר> עידית, ולפי הכללים המקובלים העידית תשולם רק
במקרה של דני נזיקין, אחרת זו תהא קרקע ממוצעת.
בבא מציעא עז, ב
הרי שמכר לחבירו באלף זוז – ונתן לו מעות מהן מאתים זוז, בזמן שהמוכר חוזר בו – יד לוקח על העליונה: רצה – אומר לו תן לי מעותי, או תן לי קרקע כנגד מעותי. מהיכן מגביהו? מן העידית.
ריטב"א, קידושין כו, א ד"ה ובמקום (והשלישי)
שאם המוכר חוזר בו – רצה לוקח נוטל קרקע כנגד מעותיו ומקיים המקח כנגדן ונוטל כשער המקח... רצה – מבטל כל המקח ואומר לו: תן לי מעותי, ואם אין מעות למוכר מגבה לו קרקע כנגד מעותיו מעידית שבנכסיו, שעשאוהו כמזיק מפני שזה הוזק בנכסיו בהבטחתו...
הריטב"א טען
כי הבטחה> יוצרת הסתמכות> יוצרת נזק ולכן המזיק נחשב ל״מעין מזיק״ ומוטלת עליו החיוב שמוטל על מעוולים.
ניתן
להסיק כי תשלום העידית, מעניק הסתמכות חוזית, מכיוון שהערך של הקרקע
הוא גבוה.
•
למעשה פיתרון הריטב"א לבעיית ההתחייבות כבר
במאה ה-14, אינו פיתרון גורף, אך מתאים למקרים רבים, לפיו אינטרס ההבטחה גדל ככל שגדל גם אינטרס ההסתמכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה