יום רביעי, 10 בפברואר 2016

משפט עברי - קשר סיבתי פלילי

משפט עברי - קשר סיבתי פלילי

"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (זוְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ"
נקודת המוצא״דורש דמים״: ערכאה שמימית ארצית.
פסוק ראשוןקש״ס מוסרי- ה׳ מעניש על רצח קרבן.
פסוק שני- קש״ס משפטי- האדם מעניש בגין רציחת אדם בידי אדם אחר.

נקודת המוצא בתחילת המקראה: הברכה של נוח לאחר המבול-
ישנן דרישות: מי דורש?
אם חיה הורגת אדם או אם אדם הורג אדםאלוהים מטפל.
בפסוק שני- ישנו ציווי לאדם להעניש את הזולת על הרצח.
ההבחנה היא בין אינסטנציה אנושית לבין אינסטנציה אלוהית ושתי קטגוריות של קשר סיבתיהריגת אדם ע״י אחר דורשת בעונש (קש״ס משפטי), אך אינה בהכרח חופפת את הקש״ס של ריבונו של עולם המעניש על רצח (קש״ס מוסרי).
ערך חיי אדם הוא גבוהיש בו משהו אדיר אלוהיולכן הפגיעה בצלם אלוהים גוררת פעולת ענישה קיצונית ע״י אלוהים.


כשניתחתנו את מונח הקש״סדיברנו על דרישת האומדןאופי הפעולהפעולה ישירה והרחבנו לפעולה של "מצמצם"> הזיקה בין "מעשה ותוצאה". הבחנה בין כוח ראשון לכוח שני וגרמא"> מדובר במושג מפתח בהלכה העברית.

סוגיית האומדן- כלי הרצח והקשר הסיבתי
"(טזוְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יזוְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יחאוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ: (יטגֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ: (כוְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת: (כאאוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ: (כבוְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה: (כגאוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ:"
התורה דיברה על צורות של רצח. כאשר אדם ביצע רצחבזדון או בשוגג- הוא מוגלה לעיירה נידחתזה פותח במקור 4:
"(טז). "בכלי ברזל הכהו", יבוא העד ויעד במה היכהואין לי אלא שהכהו בכלי ברזל מיוחדזה הסייף והרומחשאמר "בכלי ברזל" – ריבה האסכלה והשפוד, "ואם בכלי ברזלריבה העשת שלהן.
"באבן יד הכהו", אין לי אלא שהכהו באבן ומנ[יןאת[המרבה שהכהו בגוש של מלח או בפלח של דבילה או הפיל עליו סל מלא עפר או סל מלא צרורות ת"ל [=תלמוד לומר] "ואם באבן יד". שא[אמר] "באבן ידמגיד ששיערו את האבן ואת היד ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי [=כדילהמית ואם אינה כדיי להמית נא[מרכאן "כליובברזל "כלי" – מה "כלישנ[אמרבברזלששיערו את היד ואת הכלי את המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית אף "כלישנ[אמרכן [=כאןמגיד ששיערו את היד ואת הכלי ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית.
"בכלי עץ הכהו", יבא העד ויעד במה הכהואין לי אלא שהיכהו בכלי עץ מיוחד זה המקל ומנ[יןאת[המרבה שהכהו בראש הקורה או בראש התורן של ספינהת"ל [=תלמוד לומר] "או בכלי עץ יד". שאמר "בכלי עץ" – מגיד ששיערו את היד ואת הכלי ואת המכה ואת מקום המכה אם כדיי להמית ואם אינה כדיי להמית.
 אמר רשמעוןוהלא כלי ברזל מיוחד הורג בכל מקוםומנ[יןאתה מרבה הדוחה את חברו לתוך המים או לתוך האור או שהשיך בו את הנחש:"
בהמשך למקור 2- חז"ל היו רגישים למושג "אשר ימות בו/בה" מלבד לכלי ברזל:
-     ברזל הוא דבר הורגיש לו פוטנציאל קטלניהוא חומר ממיתהמוות טמון בו.
-     לעומת זאת עץאבן צריכים אומדן ספציפישכן יש פה מוות בניגוד לתפיסת חז"ל.
רמב"ם מתבסס על חז"ל ומנתח את הדברים בצורה מדעית.
9.               רמב"םהלכות רוצח ושמירת הנפש גא-ט


פסוקים א׳ב׳- הרמבם מרחיב על כוח והעוצמה שהפעיל בידו> לפי ניוטיוןהסיבה שחפצים נעצרים היא בגלל שמופעל כוח נוסףאריסטו וניוטוןבמשך 2000 שנים שאלו למה חפצים נעצרים?
-     התשובה הטבעית היא כי החפץ רוצה ״לנוח״.

פסוקים ג׳ד׳- דרישת האומדן היא דרישה של סיבתיות, האם המוות היה כלול במערך הנסיבות הראשוןהאם מדובר במכה בידי שמייםכוח עליון?
-     אם לא ניתן להבין את שרשרת הפעולות אשר הובילו לתוצאההרי שאין בהן כדי לגרום לתוצאה.

פסוקים ד׳-ה׳- ממשיך הרמב"ם וכותב לגבי כלי ברזל, לפיו עניין של מוות לא גלום בחפץ אלא הוא עניין מדעיכדרך הטבע משתמשים בברזל בשביל חרבסכיןמצ'טה וכן הלאה.
הגישה המקורית של חז"ל הקדומה שהמוות גלום בברזל ויכול להתרחש על ידי אבןעץ ועל כן יש בכך משהו מהותניאם יש ברזל שנגוע באבן היא פסולה לשימוש לצורך בניית בית המקדש.

הרמב"ם עושה קונסטרוקציה מדעית לשפה מקראית:
פסוקים ה׳-ח׳- כל שהוא ראוי להמיתוהכובד הוא שממית”- הקו לא עבור בין חז"ל לרמב"םבאיזשהו שלב הרמב"ם לוקח את מה שחז"ל אמרו שהברזל ממית בכלשהו ומתרגם לשפה מדעיתכי הוא מצליח לאמד.

ע״פ הרמב״םיש להוכיח אמדן פוטנציאל לגרימת מוות קש״ס למעשה.

שאלה שהייתה במבחן- מהו ההבדל בין כלי ממית במהותו לבין כלי שאינו ממית במהותוכיצד ניתן להחיל קש״ס האומד את הסיבותברזל:
-     חז״להמוות גלום בתוכו כמהותהאומדן נמצא בשלב הפעולה הראשון (בשונה מאבן ועץ). 
-     הרמב״םתפיסה מדעיתהמוות גלום פוטנציאליתהאומדן משולב עם כוונה ועוצמה.
     תרשים זרימה של ״אומדן״פוטנציאל (האנרגיה טמונה בו) > מעשה תוצאה.
כאשר ניתן לייחס את התוצאה למעשה הראשוןחייב.

הלכת הצפיות
הלכת הצפיות היא הלכה מודרנית אשר בוחנים אותה באופן סובייקטיבי. מבחינה מדעיתבשלב הראשון ניתן לדעת האם האדם הרציונלי ידע שבמעשה גלומה התוצאה.
גם כאשר מתרים ומזהירים אדם רציונליהרי שידע.
אנו נזדקק לרעיון התודעתי כמעט בצורתו המודרנית כאשר נדון בכך מבחינת דיני הנזיקין.

   פוטנציאל מעשה תוצאה.
השפה המודרנית בוחנת את הפוטנציאל דרך עיניים של עבריין: בברזל>
-     מה החומר הגלום בכלי הרצח?
-     מהי עוצמת המעשה?
-     מהו מיקום הדקירה בגוף? מרחק יחסי.


המבחן הוא:
   האם התשובות חיוביות?
   האם קיים נתק בקשר הסיבתי?

ע״פ חז״ל״איבה״ מתקשרת ליסוד העובדתי.

״מצמצם״המשךהפעלת כוח פאסיבית-
התלמוד מסביר כי מצד אחדמצמצם היא לא פעולה אקטיבית כמו לדקור את ליבו של הקורבןאך מצד שני מופעל כוח מניעה כלפי אדם שרוצה לצאת מהמצב אליו נקלע.
בגדול הפירוש הוא כי אדם אחד מצר את צעדיו של השניולכן זה מספיק קרוב לכדי ״פעולה ישירה״> ״כמי שחנקו בידו״דוגמאות:
5.               משנהסנהדרין ט , א
ואלו הן הנהרגיםהרוצחואנשי עיר הנדחתרוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייבדחפו לתוך המים או לתוך האוּר ויכול לעלות משם ומת פטורשיסה בו את הכלבשיסה בו את הנחש פטורהשיך בו את הנחש – רבי יהודה מחייבוחכמים פוטריןהמכה את חברובין באבן בין באגרוףואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיהולאחר מכאן הכביד ומתחייברבי נחמיה אומר פטור – שרגלים לדבר.

כבש עליו לתוך המים או תוך האור:
-     אינו יכול לעלות משם> חייב.
-     יכול לעלות משםפטור.
התלמוד חיפש מקור לפיו כאשר אדם מונע מחברו לצאת ממצב שעלול להמית אותויחשב לרצח.

״או באיבה״מושג שאינו יסוד נפשי אלא קשור למניע של שנאהמעצב את צורת תחכום הפעולה של ה״רוצח״.
לכן חז״ל מדגישים כי המעשה שנעשה ב״איבה״ הביא לתוצאת המוות הוא לא טריויאלי ישירהוא עקיף אך לא עקיף מדי.

הפעולות מהדוגמאות (גם מהשיעור הקודםהן רצף של ניתוח מושג ה״מצמצם״כך שהפעולה ה״עקיפה״ גורמת לתוצאה ישירה של מוותאדם השוחה במיים ולו בלוני חמצן:
-     לקחתי בלון אחד ונשאר בלון חלופיפעולה עקיפהלא ידוע כי דווקא הפעולה הזאת תגרום למוות.
-     ניקבתי את הבלוניםפעולה ישירהידוע כי לא ישאר לו אוויר כלל ולכן ימות.

הרמב״ם הוסיף כי הריגה עקיפה אינה באמת עקיפהכאשר מונעים מאדם אחר להוציא ראשו ממים, ולפיו הפעולה הזאת היא אינה עקיפה אלא ישירהשכן פעולת המניעה היא כשם פעולת חנק במו ידיו. פסיקתו היא כשל רב״א בסוגיית ״שכפה עליו את הגיגית״.
כך הרמב״ם מרחיב את פעולת רצח האבטיפוס של קין והבלגם כאשר הפעולה הייתה ״עקיפה״ אך מבחין כי מדובר בפעולה ישירה המחייבת.




12.   רמב"םהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ג
(טהדוחף את חבירו לתוך המים או לתוך האש אומדין אותו אם יכול לעלות משם פטור ממיתת בית דין ואם אינו יכול לעלות חייב,
וכן אם כבש עליו בתוך הים או בתוך האש עד שלא נשאר בו כח לעלות ומת חייב אע"פ שאינו הוא הדוחף בתחילה.
והוא הדין למניח ידו על פי חבירו וחוטמו עד שהניחו מפרפר ואינו יכול לחיותאו שכפתו והניחו בצנה או בחמה עד שמתאו שבנה עליו מקום עד שמנע ממנו הרוחאו שהכניסו למערה או לבית ועישן עליו עד שמתאו שהכניסו לבית של שיש והדליק עליו נר עד שהמיתו ההבלבכל אלו נהרג עליו שזה כמי שחנקו בידו.

ע״פ רב״אכאשר מעשה כבר התחיל הרי שקיימת זיקה בין הרוצח לבין הרצח כמי שעשה זאת במו ידיו:
-     כפתו ומת ברעב> פטורלא בשליטתופעולה עתידית.
-     כפתו בחמהבצינה ומתחייבהפעולה גלומה במוותפעולה ישירה.
-     סוף חמהצינה לבואפטורלא בשליטתופעולה עתידית.
-     כפתו לפני יתושיןחייבלא תבונייםפעולה ישירה.
-     כפתו לפני אריפטוריש לאריה תבונהפעולה עתידית.
-     כפה עליו גיגיתפרע עליו המעזיבה> פטורפעולה עתידית.

לפי הרב״אהשהיה מנתקת את מעשה הרוצח למעשה הרצחהקש״ס לא מספיק קרוב.


הגדרת זיקהמעשה ותוצאה
מקור 10:
5א. אמר רבאדחפוֹ לבור וסולם בבור ובא אחר וסילקוֹואפילו הוא קדם וסילקוֹ פטורדבעידנא דשדייה יכול לעלות הוא [=שבשעה שזרקוהוא יכול היה לעלות (מילותית: 'יכול לעלותהוא (זה)];
הרב״א מפצל את הפעולות לשתיים-
1.      סילוק סולם> מדובר בפעולה עקיפה שכן מנעו ממנו מלצאת מהבור וכך הוא מתפטור.
2.      זריקה לבור> פעולה ישירה אך המוות לא היה מגולם בפעולה הישירה מכיוון שזרקנו אותו לבור יחד עם סולם ולכן היה מוגן והייתה לו אופציה להינצלפטור.

   רק על פעולה ישירה הגלומה במוותינתן גזר דין מוות.

5בואמר רבאזרק חץ ותריס [=המגןבידו ובא אחר ונטלוֹ, ואפילו הוא קדם ונטלוֹ פטורדבעידנא דשדייה ביה מיפסק פיסקיה גיריה [=שבשעה שזרק בוחיציו היו מנותקים (= היה נתק בקשר הסיבתי)];

הרב״א מפצל את הפעולות לשתיים-
1.      זריקת החץפעולה ישירה אך הירי לא מיוחס אליו כאשר הוא היה מוגן ע״י תריסעל כן לא ניתן ליחס את התוצאה של מוות שכן הייתה אופציה להינצל. ע״פ הלכת הצפיות לא יתכן מוות במקרה כזהפטור.
-     אם הרוח סחפה את החץ לכיוונוהרי שהאחריות אינה שלי מכיוון ש״כוחו״ של החץ מוגדר רק עד ה-100 מטרים הראשונים״קלו חיציו״פטור.
2.      סילוק התריס> מדובר בפעולה עקיפה ולא ישירה מכיוון שהפעולה כשלעצמה לא גלומה פעולת מוותסילקו את ההגנה ולכן לא גלום בה שפיכת דםפטור.
    הרב״א טען כי בחיבור שתי הפעולות יחדהרי שהרוצח פטור מכיוון שכל אחת מהפעולות באופן נפרדהן פטורות.

5גואמר רבא זרק בו חץ וסמנין [=תרופותבידוובא אחר ופיזרן – ואפילו הוא קדם ופיזרן פטורדבעידנא דשדא ביה יכול להתרפאות הוה [=שבשעה שזרק בו (את החץ), היה יכול להתרפאות (מילולית: 'יכול להתרפאותהיה (זה)].
הרב״א מפצל את הפעולות לשתיים-
1.      זריקת חץ עם רעל על אדם> כשלעצמה הפעולה ישירהאך לא גלומה במוות מכיוון שקיים מנעפטור.
2.       פיזור זריקת המנע של הרעל> פעולה עקיפה מכיון שזריקת המנע כשלעצמה לא גורמת מוותפטור.
    שתי הפעולות כשלעצמן פטורות ועל כן החיבור שלהן פטור גם הוא.

5ג.1. אמר רב אשיהלכךאפילו סמנין [=תרופותבשוק [=מצויים בשוק באותה שעה (יהיה הרוצח פטור)]. אמר ליה [=לורב אחא בריה דרבא [=בנו של רבאלרב אשי נזדמנו לו סמנין מהואמר ליה [=לוהרי יצא מבית דין זכאי.
הרב אשי טען כי גם אם תרופת המנע לא הייתה בקרבת החץ הראשוניהרי שניתן לגשת לבית מרקחת ולרכוש את פעולת המנעפטור.

מאידךהרמב"ם טען כי במקרה זההאדם הראשון יהיה חייב. (אולי ככה ניתן גם ניתן לקרוא את דברי רב אשי על דברי רבאכלומר כבר בטקסט בתלמוד רואים צעקה!!.).


התבנית חוזרת על עצמה:
אדםמעשהתוצאה

אם אם קיים מעשה חוצץ בין המעשה לתוצאההרי שהתוצאה נגרמה בשל אותו חוצץ.