מאמרים פרי עטם של צוות משרד עו"ד נועם קוריס
מאמרים מאת עו"ד לאה אביב
״דינה דגרמי״- השורש של גרימה, הכלל הוא של דינה דגרמי חייב.
לגבי המשמעות של הכלל, ישנה מחלוקת.
ברשימה התלמודית ישנם מקרים שבהם אדם שעשה נזק לא ישיר חייב בכל זאת לשלם.
- בורר שטעה בדין> שלא כמו שופט רגיל, אין לו חסינות מפני טעויות ולכן חייב, אלא אם נקט בכל האמצעים כדי למנועה. אם הטעות היא יסודית, טעות בדבר משנה- פסק הדין לא תופס.
- הסיפור של כלאי הכרם> כאשר זורעים חיטה בתוך כרם של גפן, אסור לזרוע תערובת של זרעים נוספים מחשש לצמיחת יצורי כלאיים. כאשר התרו בעל כרם כי קיימת פרצה אך הוא לא סגר אותה- חייב.
- אדם שהראה לבנק/ לחלפן הכספים מטבע וביקש לדעת את תוקפו והחלפן שיקר> חייב בנזקים על אף שמדובר בנזק עקיף.
- הזורק מטבע של חברו לים> רבה פטר, אך התלמוד משתמש בהלכת הרמב״ם- חייב, בסופו של דבר ישנו גרימת נזק.
- פוחס מטבע של חברו בעזרת פטיש> הרמב״ם- הבנק לא יכבד את המטבע ולכן נגרם נזק ממוני- חייב.
השורף שטרותיו של חברו> ההלכה ששינתה את הלכת התלמוד בה נקבע כי יש ללכת לפי גישת הרמב״ם> כמו בסיפור של רפרם שכפה את רב אשי לשלם לאחר שזה שרף שטרות ורפרם חייב אותו לשלם.
• רבה פטר.
• התלמוד סבר כי חייב בהתאם להלכת הרמב״ם. לפי אמימר- מי שדן דין גרמי- מחייב את דמי השטר כולו ונותן כדוגמה את פסק הדין בעניין רפרם ורב אשי.
• רואים שמסקנת התלמוד היא שזה תלוי בשאלת גרמי ופסק הדין כפה אותו לשלם.
מה זה אומר מבחינת שאר הדיון?
• רבה> פטר.
• רפרם חייב את רב אשי> לכן חייב.
ישנן 2 אסטרטגיות להתמודד עם העובדה שפגשנו מקרים בהם אדם חייב או פטור:
1. גישת הרמב״ם- אין הבדל מושגי אלא בין הגישות ולפי פסיקת ההלכה של התלמוד והולכים לפיה. אם תאורטי (רבה) וקונקרטי (רפרם)- הולכים לפי הקונקרטי. אין הבחנה בין גרמא לגרמי, כל גורם נזק חייב.
2. יצירת הבחנה בין המקרים, שתי הרשימות צודקות:
א. מציאת מכנה משותף לכל המקרים החייבים ומכנה משותף לכל המקרים הפטורים. הריצבא טען שכך ניתן לסדר את ההלכות וההבחנות השונות ולמצוא את היחס בניהן. בנוסף, קיימת גישה שאומרת כי הבחנה זו הינה בלתי אפשרית בעליל.
העיקרון המשפטי הוא שגרמא בנזיקין פטור, ולכן ניתן למצוא מכנה משותף בין ההלכות, גרימה עקיפה לא נתפסת כנזק. עם זאת, ניתן לראות כי לא קיים מכנה משותף בין הטקסטים התלמודים המחייבים בגין גרימה עקיפה, ואף ניתן לראות כי מדובר באוסף של מעשי חקיקה שחרגו מהכלל המשפטי, לדוגמא- אדם השרף שטרותיו של חברו> לא יתכן שקיימת פירצה הגורמת חיוב ״מקל״ בגין נזק.
ההתלבטות בדבר האם זו רשימה סגורה או לא נותרה כשאלה פתוחה ולכן הנטיה היא לשמרנות.
הפתרון כיום הוא בוררות- סעיף בהסכם הבוררות לפיו בית הדין יכול לחייב צדדים לא על פי הדין אלא לפי דין ה״קרוב לדין״. כלומר, מחייבים גם על דיני שמיים וגם על דיני גרמא. העובדה שלא מצליחים למצוא מכנה משותף והכל מוכרע על פי תקנות חכמים מעיד על הבעיה.
ב. הפתרון המערבי המודרני לסוגיות של קש״ס הוא הלכת הצפיות- (הגישות של רבינו יצחק, ר"י ושל הרמב”ן) הרעיון יהיה להבחין בין שני מושגים: גרמא לגרמי>
• לגרמא בנזיקין יש מכנה משותף מבחינה מושגית ולכן פטור, מדובר בפעולה עקיפה לכל הדעות.
• גרמי הוא מושג תודעתי יותר ולכן חייב.
נחזור לסמ"ע לחו"מ שפו א, ס"ק א
"[=ולעניות דעתי, היה נראה לומר שבמקרים האלו של גרימת נזק שפטרו חכמים מלשלם, כאילו אמרו שהנזקים באו לבד, "מעצמם", ולא מכוח האדם המזיק, ולכן כינו זאת "גרמא" ("גורם" (עצמאי)); ובמקרים בהם שחכמי חייבו לשלם קראו חכמים "דין גרמי" (דין גרימה (של האדם)) משום שהם לא באו מעצמם אלא מכוח האדם המזיק שגרם להם]."
הבסיס הראשוני הוא חלש אך מושרש. ההבחנה הזו היא קריטית.
מהי ההבחנה המושגית בין קבוצות המקרים?
״גרמי״= חייב
הכלל: אדם> מעשה> תוצאה (=נזק).
כאשר יש נתק בקש"ס: אדם> מעשה | תוצאה.
גישת הרמב"ן היא שבעזרת הלכת הצפיות, ניתן יהיה לגשר מעל פני הנתק וכך יהיה להכריע מצבים של וודאות, הכרחיות, כאשר הדבר עומד בעד עצמו ואין הוא תלוי בדעת אחרים. אנו נתלה את הצפיות ברכיבים תודעתיים, אפילו תלות בדעת אחרים היא סוג של ניתוק. למשל- הנחש מכיש, יש לו רכיב של החלטה, זה לא אוטומטי.
רבינו אפרים מרגנשבורג: אדם אינו יכול לומר כי אינו התכוון לגרום לנזק מכיוון שהיה צריך לצפות אותו. כשאדם לא מזיק במישרין אלא מפעיל שרשרת של אירועים שבסופה יגרם נזק, אנו כן נזדקק ליסוד הנפשי ולא תוכל לומר שלא התכוונת.
לסיכום:
כאשר ישנה פעולה עקיפה, הגישור על ניתוק הקש"ס יעשה:
- הרמב״ן- באמצעות וודאות אובייקטיבית.
- רבינו אפרים באמצעות כוונה סובייקטיבית.
סיכום דברי הרמב”ם:
כאמור אין הבדל בין גרימא לגרמי.
הרי"ף לקח את הסוגיות במקור 43 ״אדם מועד לעולם״, קשר אותן לרשימת המקרים ההיפותטיים של רבה במקור 41- זורק מטבע לים… וקבע:
- רבה פטר את האדם שזרק את הכלי מראש הגג, כיוון שהכלי כבר נתפס כ״שבור״ ולכן כל פעולה מאוחרת תהיה פעולת סרק. האדם שסילק את הכדים שהיו מתחת לבניין גרם לכך שהנזק יתממש ולכן הפסיקה הספציפית זו של רבה כן תלויה בהכרעה המאוחרת והקובעת.
כלומר, לפי הרי”ף- רבה נאמן לגישתו לפיה יש לפטור בגין גרימה עקיפה, אך יש לזכור שזו אינה ההלכה יותר, ולכן צריך לחזור להלכות ולעדכן את ההכרעות ל-חייב.
הלשון התלמודית העתיקה הייתה גרמא בנזיקין= פטור, אך ע״פ גישת הרמב"ם המודרנית היא גרמא בנזיקין= חייב, שכן ״כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם״.
# ליבה וליבתו הרוח> התלמוד פטר והרמב"ם חייב. מהרגע שרפרם חלק על רב אשי, עמדתו לא הייתה רלוונטית יותר, כך שהשיטתיות של גישת התלמוד כולה שונתה.
לדעת המרצה: זו חצי מלאכה, מכיוון שיש מקרים שרמב״ם פטר, למשל- השולח את הבעירה בידי חרש שוטה וקטן> הוא פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים.
(ז) כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב.
כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה.
/השגת הראב"ד/ שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה. א"א [=אמר אברהם] הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי [=משום שאנו דנים (מחייבים) בדין "גרמי"] ואין הכל מודין [=מודים] לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה.
"(ח) הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.
/השגת הראב"ד/ הזורק כלי וכו' הזורק חייב. א"א [=אמר אברהם] לא ראיתי שיבוש כזה והזורק לעולם פטור, דפסיקי גיריה [=נפסקו חיציו] והמסלק אם הוא כדברי הרב חייב ואם כדברי אחרים פטור כדכתיבנא [=כאשר כתבנו]."
המקרה בהלכה ז׳- הזורק כלי מראש הגג> הפוקוס הוא על כך שהאדם השני גרם לכך שהכלי ישבר ע״י סילוק המגן.
המקרה של הלכה ח׳- הזורק כלי מראש הגג> גם כאשר האדם הראשון זרק את הכלי בידיעה שיש מגן, הרי שהוא אחראי. הרמב"ם טען שמאחר והזורק הוא הגורם הראשון, הוא בראש השרשרת הסיבתית, גם אם היה חסם ומישהו סילק אותו, הוא עדיין אחראי ביחד עם המסלק.
הראב"ד התנגד, וטען שהאדם הראשון שזרק את הכלי לעולם פטור מאחר ו״נפסקו חיציו״> היה קיים חיץ אשר היה צריך למנוע את גרימת הנזק.
"(ז) כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב.
כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה. "
לפי הרמב"ם יש לעשות הבחנה של בעלות:
בהלכה ז- הכלי הוא של הזורק, לכן המסלק את המגן - הכרים והכסתות - חייב.
"(ח) הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה. "
בהלכה ח- הכלי אינו של הזורק, על כן בעל הכלי המסלק את הכרים והכסתות הוא פטור והזורק הוא חייב ולכך הסכים הראב"ד. לכל אחד יש תפקיד בשרשרת הסיבתית.
אך בסיפא של הלכה ח׳ הראב״ד חיבר את האחריות של הזורק יחד עם האחריות של המסלק וקבע- שניהם מעוולים במשותף.
חזרה וסיכום עד כה
מקור 41-
- הזורק מטבע של חברו> פטור.
- המשייף מטבע של חברו> פטור.
- הצורך אוזן פרתו של חברו> פטור.
- השורף שטרו של חברו> פטור (השטר מסמל חוב קיים, אין לו ערך, הוא רק נייר).
התלמוד הוסיף את קטע 41, חיבר בין הרעיון של חובה לשלם את השטר לבין רעיון של דין גרמי.
- אמימר- אדם ששרף את שטר חברו- חייב.
- רבה נשען על עמדה מסוימת שהיא שנויה במחלוקת, לפיו אפשר לפטור אדם ששורף את השטר של חברו.
- התלמוד מיד הביא פס"ד, אירוע קונקרטי שקרה, רפרם חייב את רב אשי לשלם כסף על זה ששרף את שטרו של חברו.
- עמדתו של רמב"ם היא שכל מה שלמדנו עד עכשיו נשען על רעיון של גרימה עקיפה בכלל, ובכל מקום אחר בתלמוד, המושג של גרימה, שרשרת של פעולות שגרמה לנזק, זה שנוי במחלוקת, ההלכה תהיה שחייבים.
אם הכלל התלמודי היה גרמא בנזיקין פטור, הרמב"ם כותב כי כל הגורם נזק לחברו חייב (מקור 45).
הלכות ט’-יא'- ראינו את אותם ההלכות שהסוגיה התלמודית פטרה ולעומת זאת הרמב"ם חייב בהן:
- השורף שטרותיו של חברו> חייב לשלם, אף על פי שהשטר אינו שווה לכסף, אלא הכסף היה גלום בו ולכן גרם לאיבוד ממון.
- הדוחף מטבע חברו שנפל לים> חייב.
יש לכך השלכות מרחיקות לכת, אם הרמב"ם מדבר על כל הגורם לחברו להזיק, זה משפיע על כל הסוגיות האחרות.
"ואמר רבה: זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור, מאי טעמא? מנא תבירא תבר [=מה הטעם, הנימוק? כלי שבור הוא שבר]."
זרק כלי שבור. נגזר מהסיפור של גרימה עקיפה? לא, "כלי שבור שבר".
"ואמר רבה: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות בא אחר וסלקן או קדם וסלקן פטור מאי טעמא? בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה [=מה הטעם, הנימוק? בשעה שזרקו פסקו חיציו (היה נתק בקשר הסיבתי)]."
הסבר: בשעה שזרק את הכלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, בשעה שזרק את הכלי, פסקו חיציו, מעשיו היו חסרי תועלת.
במקור 44, הריף כתב ספר שבו מתמצת את כל הדיונים התלמודיים המפותלים ומביא לנו את העמדות והשורה התחתונה, מניח את הבסיס לקודקסים ההלכתיים ונתן לנו את השורה התחתונה. הוא שימש כבסיס להלכה עד לכתיבת הקודקסים לפני שולחן ערוך ויש לנו פירושים אשכנזיים שהביאו את הפסיקה על מסורות אחרונות.
מקור 44-רי"ף, בבא קמא יא ע"ב בדפי הרי"ף
"ואמר רבה "זרק כלי מראש גגו והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסלקן או בא אחר וסילקן פטור דבעידנא דשדייה מיפסק פסיקי גיריה" [=43ו' הנ"ל]
מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה [=מסתבר לנו שאין הלכה בזה כדברי רבה] משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי [=משום שהוא סבור שאין אנו דנים דין "גרמי"] דהוא דאמר בפרק הגוזל קמא [=משום שהוא זה שאמר בבא קמא (מקור 41)] "השורף שטרותיו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" וקיימא לן דלית הלכתא הכין [=והלכה בידנו שלא כדבריו] דאמרין אכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה כי כשורא לצלמי [=שכן אמרנו שרפרם חייב את רב אשי וגבה ממנו 'קורות טובים' (סוף מקור 41 הנ"ל]."
אין הלכה בהלכתו של רבה, משום שהוא סבור במקור 41 שהשורף שטרותיו של חברו פטור.
מאחר וזו לא ההלכה לפי הסיפור של רפרם, יוצא שמקור 43ו' נגזר מעמדתו שגרימה פטורה אך ההלכה לא כך.
ואמר רבה: זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן [=מחלקות רבי יהודה בן בתירא וחכמים] דתניא [=שכן שָנינו] הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן <כז, ע"א> פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו.
"(יב) הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ, הרי זה האחר פטור שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם, וכן כל כיוצא בזה פטור. "
המסלק את החיץ פטור, זה לא קשור לגרימה עקיפה, אלא הכלי כבר נחשב ל״שבור״ כאשר האדם הראשון השליכו מהבנין. ההבחנה בין אדם שעושה מעשה בידיו לבין אדם שעומד בראש שרשרת גרימה שבסופה יש נזק.
45. רמב"ם, חובל ומזיק ז
(ז) כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב.
כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה.
/השגת הראב"ד/ שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה. א"א [=אמר אברהם] הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי [=משום שאנו דנים (מחייבים) בדין "גרמי"] ואין הכל מודין [=מודים] לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה.
